יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

מסכת ברכות, פרק ב' משנה א'

ָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא:
אִם כִּוֵּן לִבּוֹ – יָצָא,
וְאִם לָאו – לֹא יָצָא.
בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב,
וּבָאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב;
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בָּאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד;
בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.

ואמר אבא: כידוע, בין הפרקים הם בין פרקי קריאת שמע, והשאלה - למה נגרע כבודה של קריאת שמע לעומת תפילת שמונה עשרה ששם 'אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיב' ואילו כאן - אנו 'מתירים' אפילו לשאול מפני היראה. הרי אם ההיתר לשאול הוא מחשש פיקוח נפש - היתר זה הוא גם בתפילה!

הגר"א מפרש ש"מפני היראה" זה מפני אביו ואמו ("איש אביו ואמו תיראו") וכן מפני רבו. זה רק מחדד את השאלה - למה היתירו להפסיק - הרי אין חשש סכנה?

התשובה, היא במטרת קריאת שמע. מטרת קריאת שמע היא לקבל עול מלכות שמיים. עול זה יכול להתפרש כטוטאלי. שכן אם אתה עבד ה' - אסור לך להתייחס לאף אחד אחר! את החשש מהטוטאליות הזו רצתה המשנה לאזן באומרה שעול מלכות שמיים אינו מעביר ממך את עול כיבוד ההורים או אפילו סתם עול של דרך ארץ - להשיב שלום לכל אדם. כלאמר המילים "שואל" ו"משיב" אינם היתר אלא חיוב!

אין תגובות: