יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

מסכת ברכות, פרק ב' משנה ג'

הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ –
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ – לֹא יָצָא.
קָרָא וְטָעָה – יַחֲזֹר לִמְקוֹם1 שֶׁטָּעָה.
ואמר אבא: נניח שרבי יהודה סובר כתנא קמא (ר מאיר) ויש לנו מחלוקת כפולה: מצד אחד ר יוסי שלא מקפיד על דקדוק האותיות ומקפיד על ההשמעה לאוזנו ומצד שני ר יהודה הסובר ההפוך. ברור שזו לא מחלוקת רגילה של החמרה מול הקלה - אם כן מה בבסיס המחלוקת?
ניתן לומר שיסוד המחלוקת הוא האם קבלת עול מלכות שמיים היא עניין פנימי (בינו לבין עצמו) או שהיא עניין חיצוני שבו האדם פונה לקהל הרחב כמו שמשה פנה - שמע ישראל - ומפציר בהם לקבל עול מלכות שמיים. לר' יוסי זהו עניין פנימי ולכן החשיבות היא על ההשמעה לאוזנו ועל ההפנמה (השמעה = הבנה. כמו שמע ישראל) ודקדוק האותיות פחות חשוב. לרבי יהודה חותר חשוב ההשמעה - פחות חשוב שאתה תשמע - יותר חשוב שתדקדק באופן בו אתה מציג מצווה זו לצבור.

אין תגובות: