יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

מסכת ברכות, פרק ב' משנה ה'

חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת,
אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן?
אָמַר לָהֶם: אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.
ואמר אבא: לעתים קשה לאדם לקחת על עצמו עול כפול. חתן וכלה הנכנסים לחופה מקבלים על עצמם עול לא פשוט של מחויבות זה לזה. כדי לתת חלל להתהוות עול זה פוטרים אותם מעול מלכות שמים. לא כן ר' גמליאל שלא רואה בזה עול בכלל ("לבטל ממני מלכות שמים" ולא "לבטל ממני עול מלכות שמים"). כאשר הקב"ה אינו "עול" ניתן להכניסו לחופה ולשמוח איתו: "שמח תשמח רעים אהובים".

מסכת ברכות, פרק ב' משנה ד'

הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ,
מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּתְפִלָּה1.
ואמר אבא: במשנה קצרה זו מקופלים שני אלמנטים חשובים.
הראשון הינו ההבדל בין ק"ש לתפילה. ראינו כבר כי ק"ש היא קבלת מלכות שמים - שיכולה להיעשות בזמן קצר מאוד. מהי תפילה ולמה היא צריכה כוונה מרובה? מספר תשובות בדבר.
האחת היא כי התפילה היא בקשת רחמים - ואם אתה מבקש משהו - תתרכז בבקשה.
השנייה היא כי תפילה היא מעין מדיטציה - ולשם כך אתה צריך להתנתק מהמקום הטבעי: לא "בלכתך ובשוכבך" אלא במקום מיוחד ובצורה מיוחדת.
ההסבר השלישי הוא כי תפילה הינה מעין מפגש בין האדם לאל - ומפגש זה צריך את החלל והזמן שלו. בין כך ובין כך ברור למה אין האומנים רשאים להתפלל בראש הפיגום.

הגר"א מדייק מלשון ה"אומנין" שדווקא הם רשאים ולא בעל הבית. ולמה? התשובה המקובלת היא כי האומנין 'משועבדים' לבעל הבית ולכן לא רוצים שיבטלו זמן עבודה יקר. אך ניתן לפרש גם באופן אחר: האומנין מביאים עצמם לידי ביטוי באומנותם. אין המשנה רוצה להפסיק בין האומן והיצירה שכן דווקא חיבור זה הוא הזדמנות טובה לקבל ולהראות את קבלת עול מלכות שמים - שצריך להיות משולב בחיים הזורמים ('בלכתך בדרך')ץ אך זה רק לגבי האומנין ולא לגבי בעל הבית שאין זה מקומו הטבעי.

מסכת ברכות, פרק ב' משנה ג'

הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ –
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ – לֹא יָצָא.
קָרָא וְטָעָה – יַחֲזֹר לִמְקוֹם1 שֶׁטָּעָה.
ואמר אבא: נניח שרבי יהודה סובר כתנא קמא (ר מאיר) ויש לנו מחלוקת כפולה: מצד אחד ר יוסי שלא מקפיד על דקדוק האותיות ומקפיד על ההשמעה לאוזנו ומצד שני ר יהודה הסובר ההפוך. ברור שזו לא מחלוקת רגילה של החמרה מול הקלה - אם כן מה בבסיס המחלוקת?
ניתן לומר שיסוד המחלוקת הוא האם קבלת עול מלכות שמיים היא עניין פנימי (בינו לבין עצמו) או שהיא עניין חיצוני שבו האדם פונה לקהל הרחב כמו שמשה פנה - שמע ישראל - ומפציר בהם לקבל עול מלכות שמיים. לר' יוסי זהו עניין פנימי ולכן החשיבות היא על ההשמעה לאוזנו ועל ההפנמה (השמעה = הבנה. כמו שמע ישראל) ודקדוק האותיות פחות חשוב. לרבי יהודה חותר חשוב ההשמעה - פחות חשוב שאתה תשמע - יותר חשוב שתדקדק באופן בו אתה מציג מצווה זו לצבור.

מסכת ברכות, פרק ב' משנה ב'

אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים:
בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה,
בֵּין שְׁנִיָּה לִ"שְׁמַע",
וּבֵין "שְמַע" לִ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ",
בֵּין "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" ל"וַיֹּאמֶר",
בֵּין "וַיֹּאמֶר" לֶ"אֱמֶת וְיַצִּיב".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בֵּין "וַיֹּאמֶר" לֶ"אֱמֶת וְיַצִּיב" – לֹא יַפְסִיק.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
לָמָּה קָדְמָה "שְמַע" לִ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ"?
אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה,
וְאַחַר כַּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת.
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" ל"וַיֹּאמֶר"?
שֶׁ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּילָה,
"וַיֹּאמֶר" אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַיּוֹם.
"כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כַּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת"
שתי אפשרויות לפרש עניין זה: האחת - סדר כרונולוגי - כדי לקבל עול מצוות אתה חייב לקבל עול מלכות שמיים. הבעיה פירוש זה היא כי בהרבה מקומות אחרים חז"ל מסבירים את חשיבות עול מצוות גם ללא עול מלכות שמיים ("מצוות אינן צריכות כוונה, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, ועוד). כמובן ייתכן שרבי יהושע בן קרחה חולק על זה וטוען שאין משמעות לקיום המצוות ללא עול מלכות שמיים.
זה מביא אותנו לפירוש השני - האם ייתכן, לדעת ר יהושע בן קרחה עול מלכות שמיים ללא עול מצוות? לדעתי כן. ניתן לחיות תקופה רק עם "עול מלכות שמים" ויש לזה ערך בפני עצמו ואחר כך לקבל עול מצוות. ההוכחה שמדובר בתקופות זמן היא מהסיפא ש"והיה עם שמוע" נוהג "ביום ובלילה" ואילו ויאמר אינו נוהג אלא "ביום"ץ מה נוהג רק ביום? מצוות ציצית שהיא מצווה קלאסית שהזמן גרמה והיא תחומה בזמן. כלומר, יש לנו: עול מלכות שמיים האדם אמור לשאוף להיות בו "תמיד" (למרות שכמו שנראה בהמשך הפרק - גם זה לא "תמיד"): בר מצווה, עול מצוות (תלוי בנכונות האדם, ובזמנים שונים, מצוות שהזמן גרמה (כמו ציצית)...
שאלה פתוחה: למה באמת ציצית נוהגת רק ביום? מה המשמעות של ה"ראיה" מבחינה רוחנית?

מסכת ברכות, פרק ב' משנה א'

ָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא:
אִם כִּוֵּן לִבּוֹ – יָצָא,
וְאִם לָאו – לֹא יָצָא.
בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב,
וּבָאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב;
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בָּאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד;
בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.

ואמר אבא: כידוע, בין הפרקים הם בין פרקי קריאת שמע, והשאלה - למה נגרע כבודה של קריאת שמע לעומת תפילת שמונה עשרה ששם 'אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיב' ואילו כאן - אנו 'מתירים' אפילו לשאול מפני היראה. הרי אם ההיתר לשאול הוא מחשש פיקוח נפש - היתר זה הוא גם בתפילה!

הגר"א מפרש ש"מפני היראה" זה מפני אביו ואמו ("איש אביו ואמו תיראו") וכן מפני רבו. זה רק מחדד את השאלה - למה היתירו להפסיק - הרי אין חשש סכנה?

התשובה, היא במטרת קריאת שמע. מטרת קריאת שמע היא לקבל עול מלכות שמיים. עול זה יכול להתפרש כטוטאלי. שכן אם אתה עבד ה' - אסור לך להתייחס לאף אחד אחר! את החשש מהטוטאליות הזו רצתה המשנה לאזן באומרה שעול מלכות שמיים אינו מעביר ממך את עול כיבוד ההורים או אפילו סתם עול של דרך ארץ - להשיב שלום לכל אדם. כלאמר המילים "שואל" ו"משיב" אינם היתר אלא חיוב!

מסכת ברכות, פרק א' משנה ה'

מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:
הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה,
וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמַר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת,
עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז ג).
"יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַיָּמִים,
"כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַלֵּילוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
"יְמֵי חַיֶּיךָ" – הָעוֹלָם הַזֶּה,
"כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

ואמר אבא: מה הסיפור עם ר אלעזר בן עזריה? לשם מה מספרים לנו אותו? למה המשנה לא מביאה פשוט את מחלוקת בן זומא וחכמים?
לדעתי צריך לקרוא את המשנה כהמשך למשנה הקודמת וכתשובה לסיפא של המשנה:
אחת ארוכה ואחת קצרה: אומר התנא: בואו ניתן לאנשים חופש בתפילה - אחת ארוכה ואחת קצרה ובלבד שיקבל עול מלכות שמיים
לא יעלה על הדעת אומר רבן גמליאל הנשיא: אין לשנות ממטבע תפילה - אסור לקצר ולהאריך. אסור להוסיף ולגרוע.
קריין::::::::::: <מתחולל מהפך בבית המדרש - רבן גמליאל מודח וממנים את ר אלעזר בן עזריה>
מתריס רבי אלעזר בן עזריה כלפי רבן גמליאל ושיטתו: בגלל ההתקבעות שלכם ש"אין לשנות ולהוסיף" לא נשמע קולו של בן זומא (היושב קרוב לפתח בעיניים מצועפות) והיינו יכולים לשבת עוד 70 שנה ועדיין היה חושש בן זומא להגיד את שבדעתו שכן "אסור לשנות!" ולא היינו זוכים לשמוע את המדרש הנפלא הגורר איתו גם שינוי בנוסח התפילה...
כלומר - מאמר ר' אלעזר בן עזריה אינו פתיחה למחלוקת בן זומא וחכמים אלא התרסה כלפי ר' גמליאל והמשנה הקודמת - התרסה המאפשרת לנו לשמוע את בן זומא.

מסכת ברכות, פרק א' משנה ד'

בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ,
וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ,
אַחַת אֲרוּכָה1 וְאַחַת קְצָרָה.
מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ – אֵינוֹ רַשָּׁאי2 לְקַצֵּר.
לְקַצֵּר – אֵינוֹ רַשָּׁאי2 לְהַאֲרִיךְ.
לַחְתֹּם – אֵינוֹ רַשָּׁאי2 שֶׁלֹּא לַחְתֹּם3.
וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם – אֵינוֹ רַשָּׁאי2 לַחְתֹּם3.


ואמר אבא: השורות הקשות הן: אַחַת אֲרוּכָה1 וְאַחַת קְצָרָה.
מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ – אֵינוֹ רַשָּׁאי2 לְקַצֵּר.
לְקַצֵּר – אֵינוֹ רַשָּׁאי2 לְהַאֲרִיךְ.
רש"י פירש מה שפירש (אמת ואמונה - ארוכה, השכיבנו - קצרה) והיקשו עליו ששתיהן ארוכות, רמב"ם פרש שמדובר על השתיים הפותחות שכן יוצר אור פותחת בברוך ואהבת עולם לא - אולם הלשון לא תואמת (היה לו לכתוב "מקופ שאמרו לפתוח"). התוספות (רבנו תם ורבי יעקב) הלכו בכוון הפוך: "אחת ארוכה ואחת קצרה" – רוצה לומר שאם ירצה יאריך בהם, שיזכיר יציאת מצרים, ואם ירצה יקצר בהם שלא יזכיר בה יציאת מצרים; ו"אחת ארוכה" דקתני – רוצה לומר "בין ארוכה בין קצרה". ודומה לזה מאי דאמרינן "אחת בתולות ואחת בעולות", שרוצה לומר: בין בתולות בין בעולות. כלומר יש פה בעצם מחלוקת בין התנא הסובר "אחת ארוכה ואחת קצרה" (ואם תרצו נוסיף "ובלבד שיכוון ליבו לשמיים) ובין התנא החותם את המשנה (או שאולי זו תוספת) ש - "אין לשנות ממטבע חכמים".

מסכת ברכות, פרק א' משנה ג'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו ז; דברים יא יט).
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (שם).
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"?
בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן:
אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ,
וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי,
וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.
אָמְרוּ לוֹ: כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ,
שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.


ואמר אבא: למה סיפר ר טרפון את סיפורו? ולמה הוסיף את הסכנה מלסטים? האם התגאה בזה? ומה תשובה אמרו לו? פרוש א (המקובל): רבי טרפון התגאה במסירות נפשו. ענו לו שאם היה קורה לו משהו - זה לא היה קידוש השם אלא סוג של עונש. ואין פירוש זה מיישב את דעתי.
ולמה שיתחייב מיתה? רק בגלל שהחמיר על עצמו? ומה זה 'בעצמך'? (אולי) הסיפור היה קצת שונה:
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן:
אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, ובקשתי להטות כדברי בית שמאי
אָמְרוּ ליֹ: כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ,
שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.
וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי,
וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.
רבי טרפון עולה בשיירה לירושלים. שוקעת השמש. הנוסעים קוראים כדרכם ללא הפסקה. הערב היורד מזמין ליסטים. רבי טרפון מבקש מהשיירה לעצור ולחכות. השיירה עונה לו - תנהג כבית הילל! ואם אינך רוצה - תחוב בעצמך ואל תסכן אותנו ההולכים בדרך בית הילל!
ובגלל אמונתי - אומר ר טרפון - עצרתי, היטתי, סיכנתי עצמי וקראתי - כך ראוי לנהוג אדם המאמין בדרכו! (ובא רבי ושכתב את המעשה, ורבי טרפון הצדיק המקפיד על קלה כחמורה יוצא אידיוט...)

מסכת ברכות, פרק א' משנה ב'

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית?
מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי,
וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת,
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.
הַקּוֹרֵא מִכַּאן וָאֵילָךְ – לֹא הִפְסִיד,
כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה.

ואמר אבא: אך ראו את נוסח הרמב"ם - [ה] מאימתי קורין את שמע בשחרים? משיכיר בין תכלת ללבן.
רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתן עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך – לא הפסיד,כאדם שהוא קורא בתורה.

תנא קמא לנוסח הרמב"ם: קבלת עול מלכות שמים מתחילה בזריחה וממשיכה כל היום כולו
רבי אליעזר: מצמצם אותה ל"בין הדמדומים" שכן משהחמה מנצה זהו עידן "האדם העובד" ואין מקום למלכות שמים. רבי יהושע: מרחיב את תחום "עול מלכות שמים" עד שבני המלכים מתעוררים - שכן סתם בני אדם הקמים אינם מבטלים את מלכות השמים אך בני המלכים משקמו - לא ניתן לקבל עוד מלכות שמים. השאלה: מתי קמים המלכים?

מסכת ברכות, פרק א' משנה א'

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד: אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

ואמר אבא: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה (בית היין לפי פירוש הרמב"ם - פאב בלשון ימינו): למה ראה רבי (רבי יהודה הנשיא היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל ) להכניס במשנה סיפור על אביו(!) שלא התפלל ערבית ובילה בפאב עד השעות הקטנות של הלילה? התשובה, כפי שהסברתי ליהונתן, היא כי היה חשוב לרבי לצאת נגד האמירה ש"הדור הולך ופוחת" - אמירה אותה שמע - כמו כל ילד טוב - מאביו רבי שמעון. רבי רוצה ללמדנו כי לכל דור יש הדרכים שלו לחיות וגם אם הם הולכים לפאב ומפספסים תפילה - עדיין יכול לצאת מהם בן כמו...רבי.