יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

מסכת ברכות, פרק ב' משנה ד'

הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ,
מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּתְפִלָּה1.
ואמר אבא: במשנה קצרה זו מקופלים שני אלמנטים חשובים.
הראשון הינו ההבדל בין ק"ש לתפילה. ראינו כבר כי ק"ש היא קבלת מלכות שמים - שיכולה להיעשות בזמן קצר מאוד. מהי תפילה ולמה היא צריכה כוונה מרובה? מספר תשובות בדבר.
האחת היא כי התפילה היא בקשת רחמים - ואם אתה מבקש משהו - תתרכז בבקשה.
השנייה היא כי תפילה היא מעין מדיטציה - ולשם כך אתה צריך להתנתק מהמקום הטבעי: לא "בלכתך ובשוכבך" אלא במקום מיוחד ובצורה מיוחדת.
ההסבר השלישי הוא כי תפילה הינה מעין מפגש בין האדם לאל - ומפגש זה צריך את החלל והזמן שלו. בין כך ובין כך ברור למה אין האומנים רשאים להתפלל בראש הפיגום.

הגר"א מדייק מלשון ה"אומנין" שדווקא הם רשאים ולא בעל הבית. ולמה? התשובה המקובלת היא כי האומנין 'משועבדים' לבעל הבית ולכן לא רוצים שיבטלו זמן עבודה יקר. אך ניתן לפרש גם באופן אחר: האומנין מביאים עצמם לידי ביטוי באומנותם. אין המשנה רוצה להפסיק בין האומן והיצירה שכן דווקא חיבור זה הוא הזדמנות טובה לקבל ולהראות את קבלת עול מלכות שמים - שצריך להיות משולב בחיים הזורמים ('בלכתך בדרך')ץ אך זה רק לגבי האומנין ולא לגבי בעל הבית שאין זה מקומו הטבעי.

אין תגובות: